אודות משה בן הרוש מהמעברה ועד היום

 

אודות

כתב: משה בן הרוש

 

יפורסם באתרים שבהם אני כותב מאמרים

 

שמי משה בן הרוש, נולדתי בירושלים בשנת 1960. 

במקצועי אני מתווך במקרקעין 

ויש לי משרד תיווך בתלפיות בירושלים בשם

"אבן פינה-סוכנות תיווך לנכסים והשקעות".

 

עבודה:

אני וצוות משרדי כבר מעל 30 שנים מתמחה בבתים פרטיים, דירות, דירות יוקרה, מגרשים באזור ירושלים, מבשרת וסביבתה ומושבים סביב ירושלים.

אנו צוות טוב, מקצועי, ותיק, יעיל, דינמי, ומקושר טוב בענף הנדל"ן. למדתי ניהול ושיווק נדל"ן במכללה למינהל בירושלים. בעל ידע וניסיון רב בתחום הנדל"ן.

אני ממקימי לשכת המתווכים בירושלים בשנת 1997 וחבר ההנהלה הראשונה ומיוזמי ההתמזגות בין שיר"ן ללשכה.

אני וצוות משרדי משתפים פעולה באמצעות שיר"ן עם מעל 100 משרדי תיווך מהמובילים בירושלים, על סוכניהם, לקוחותיהם ונכסיהם. אנו יודעים למצוא רוכש לבית ובית לרוכש, לעשות את ההתאמה המתאימה במהירות וביעילות. יש לנו לקוחות מהארץ ולקוחות מחו"ל. אנו בעלי ידע במציאת פתרונות יצירתיים ובעלי ידע רב בכל הקשור בנדל"ן ובמימון. סוכנות תיווך אבן פינה חברים בלשכת המתווכים ובשיר"ן. אני מזמין אתכם לפנות אלינו ולקבל את שירותינו הן בייעוץ טלפוני והן בפגישה מסודרת אצלנו או אצלכם. חפשו אותי גם בפייסבוק. הקלידו משה בן הרוש ב- Facebook

למי נולדתי ומשפחתי:

נולדתי לזוג הורים שעלו מאלגי'ר לישראל בשנת  1951 באוניה והגיעו לחיפה עם 3 ילדים קטנים, אח ושתי אחיות, אחיי הגדולים, במעברה נולד אח נוסף, רביעי וגרו 5 שנים במעברה עד שנת 1956

                                       ההורים: 1950  ברחובות אלגי'ר אבא ע"ה בן 21 אמא ע"ה בת 19

                                                                             המעברה: 1951 עד 1956

בשנת 1956 המשפחה עוברת לרחוב רשב"ג בקטמון ו', לשיכון חדש שרכשו, בתמונה להלן, ושם בנו בית לתפארת ואני מצטרף למשפחה בשנת 1960 ואחותי הקטנה מצטרפת גם היא ביום ההולדת שלי (המשותף) 9 שנים לאחר מכן, לבניינים האלה שעברו אליהם מיד אחרי המעברה. בתמונה מבט מרחוב בן זכאי למעלה, ליד סן סימון, לכיוון הירידה בואך למטה כשמימין רחובות יוסי בן יועזר ומעגלי יבנה ומשמאל בן גמלא. מאז נבנו תוספות בניה לבתים אלה, לבית ההורים התווספה בשנת 1969 תוספת בניה עם מרפסות ענק וגינות וגם קומת מרתף וזה בית ההורים המבורך שקיים עד היום.

ברקע, בתמונה להלן, בין הבתים האלה לפסי הרכבת השטח הריק שעליו נבנתה שכונה ברחוב מעגלי יבנה, וממול למעלה שכונת בקעה הבתולית ובאופק תלפיות הישנה העתידית ושכונת ארנונה שעדיין לא נבנתה. למעלה משמאל ה"פיל בוקס" העגול ליד המשתלה וצומת אורנים-עמק רפאים ומימין הפיל בוקס פסי הרכבת שמפרידים בין קטמון ו' לשכונת בקעה.

השיכונים שנבנו ליושבי המעברות בקטמון ו' בשנת 1956. אחד מהם של הוריי עליהם השלום          

השקפה פוליטית וממה היא נגזרה:

השקפתי הפוליטית ימנית לייט, בעד פשרות בתנאי שלא יפגעו בביטחון ישראל ובטריטוריה של ישראל. אני בעד שלום בטוח ולא בעד שלום עכשיו, יתנו שלום, יקבלו שלום. הייתי נגד אסון אוסלו ונגד ההתנתקות וזוכר את אלטלנה ואיך הצד שלנו מנע אז מלחמת אחים ואיך הצד שלנו, שוב היום, עושה הכל כדי למנוע מלחמת אחים כשהצד השמאלי בעם שלנו מטיף לה בלי טיפת אחריות. אני גם בעד הידברות בימים אלה עם השמאל מתוך אחריות למרות שכשהם החליטו, למשל לתת ללבנון את הים ובאוסלו הביאו את ערפאת ומרצחיו, וגם בהתנתקות, הם לא חשבו להידבר עם הצד שלנו.

 

כל זה עיצב את משנתי הפוליטית והיא:

הקדמה: כנראה זה בלתי אפשרי, אבל אם זה יהיה אפשרי ותלוי בנו בלבד, נניח שיהיה איזה נס אלוקי, בהנחה שיתקבל ע"י הפלסטיניים פתאום, נניח אחרי שירד להם נביא מהשמים ויגיד תסכימו.

שלום ומדינה לפלסטינים? כן, מדינת "פלסטין" לצד ישראל, אבל יש תנאים:

בתנאי שהפלסטינים יניחו את הנשק לנצח, אני מוכן לעשות שלום עם הפלסטיניים ואפילו לתת להם מדינה עצמאית ביו"ש וגם בעזה, ולבנות להם מנהרה ישירה מתחת לאדמה וגם גשרים אם צריך בין יו"ש לעזה מבלי שיפגשו ישראלים בדרך, לבנות להם על חשבוננו נמל ימי בעזה וגם שדה תעופה, גם על חשבוננו, בבחינת השקעה לטווח הארוך, וכל זה בתנאי שיצהירו שהם מכירים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה של העם היהודי, מוותרים לחלוטין על זכות השיבה, מתפרקים לחלוטין מכל נשק ומלבד משטרה שתשמור על החוק במדינת פלסטין לא יהיה להם שום כוח צבאי, ישראל תיתן שלום תמורת שלום מבלי להזיז יהודי אחד או ישוב אחד מיו"ש ובאזורים של הפלסטיניים הם יבנו לפי תוכנית מתאר שתהיה מקובלת על ישראל וגם ישראל תבנה לפי תוכנית מתאר שתהפוך את יו"ש לאזור משגשג, שליו ובטוח, עם כבישים ומנהרות ושדרות ירוקות ואגמים ומגדלים וישראל תעזור להפוך את עזה לסינגפור, יש להם את כל הפוטנציאל להצליח, הכל בתנאי שיצהירו במפורש, נגמרה המלחמה עם ישראל לעולמים. האם זו אוטופיה? כן, אשליה? כן, נאיביות? כנראה שכן, יתכנות? 2% מתוך 100%, עדיין יש לי אופטימיות מסויגת וזהירה. גם 2% זו אופטימיות.

 

פעם הפגנתי:

בעברי בגיל 30 התקוממתי נגד התרגיל המסריח של שמעון פרס כשהפיל את ממשלת האחדות בין הליכוד למערך והפגנתי 22 יום מול בית הנשיא בקריאה להתפטרותו כי לדעתי היה שותף לתרגיל המסריח, אגב הבן שלו בוזי׳ שותף היום לתרגיל מסריח נוסף כאשר אהרן ברק מכתיב לנשיא הרצוג באמצעות שליחים את מתווה הנשיא. בוזי׳ הפסיד את האמון בו, בוזי' שמאל שעשה בתפקיד הנשיא קרדום לחפור בו למען עתידו הפוליטי, מישהו מאמין שהוא לא רוצה להיות ראש ממשלה בעתיד כמו שאמר בראיונות? בוז'י אגב בגילי, כמו הרמטכ"ל אייזנקוט ואיבד את הערכתי אליו. לא מאמין לו.

 

סיימתי את ההפגנה בשנת 1990 לאחר 22 ימים שישבתי מול בית הנשיא ושוחחתי וריאיינתי המון אנשים, וסמוך ליום העצמאות עם הקמת ממשלת שמיר לאחר שפרס בוזה בכנסת כשלא הצליח להציג ממשלה כשאשתו סוניה ביציע הכנסת פיזרתי את הפגנתי. בערב העצמאות 1990 ארזתי את ההפגנה בקרטון גדול, כולל יומן ענק שכתבתי בכתב ידי במשך 22 יום (אולי אפיץ את זה בספר) ושלחתי לנשיא חיים הרצוג בדואר רשום וצירפתי מכתב:

 

 

                                       מפגין בשנת 1990 מול בית הנשיא אחרי התרגיל המסריח של פרס

לכב׳ נשיא המדינה

בלי טיפת כבוד

מאת

משה בן הרוש

שישב מול הבית שלך (בית מיותר ברחוב הנשיא) במשך 22 יום ופחדת לצאת אליו, אלי, הצצת אליי מעבר לוילון ברכב שלך בכל פעם שיצאת מבית הנשיא.

בספר אפרסם גם מה כתבתי לו.

 

מאז שנת 1990 אני לא מפגין יותר, איבדתי את התמימות והנאיביות שלי, בעיניי הפוליטיקאים צבועים ושקרנים, אגב, מכל המפלגות, ואם חייב לבחור בפוליטיקאים, כי הם מנהלים את המדינה, אני מעדיף את הצבועים והשקרנים של הצד שלנו. 

אומנם אני לא מפגין יותר פיזית אבל אני כותב כל הזמן כי הבטן שלי כועסת על מה שקורה במדינה ואני קורא לכתיבה שלי ונטילציה, שחרור לחצים, כמו שלדוד שמש יש ברז שחרור לחצים כדי שלא יתפוצץ, כמו שאם לא היינו עושים אפצ'י היינו מתפוצצים. אני מוציא בכתיבה את כל הרעל שאני רואה ומתקומם עליו, כותב מהר ומעלה לרשתות, פייסבוק, ב״מראה״ (של תנועת אם תרצו) לאחרונה, באחרים ושולח גם למקורבים.

צבא:

   חיל הים חיפה אח"י סופה עליה שירתתי בשנת 1979

 צוות סטי"ל חיל הים אח"י סופה 1979 בחיפה, אני שישי משמאל  שורה עליונה, המפקד סרן דרור אלוני

חיל הים עין גדי 1979-1981. לפני בסטילי״ם ב- 1979 באח״י סופה בחיפה. רוב השבוע היינו בים המלח בלי מדים, או עם טריקו מקסימום, מכנסיים קצרים, חם מאוד, 40 ולפעמים עד 45 מעלות חום, אם היו שמים עלינו פפריקה ושמן זית היינו כמו עוף בגריל. המזגנים צעקו "הצילו". חיים על שפת ים המלח, עושים סקי עם סירות גומי ומגלשים שקנו לנו מילואימניקים במתנה, מי שלא חווה נפילה בסקי בים המלח לא חווה מה היא מליחות לתוך הנחיריים שלו מעולם. טיולים בנחל דוד ובנחל ערוגות בשבתות, בלילות היה פאב מגניב בחוף האזרחי, וככה היינו רוב השירות בחיל הים עין גדי. 

והיתושים (ספינות קטנות) שיצאו לים וחזרו ועלו עם טרקטור על עגלה לחוף לשטיפה מהמלח, ומגלשי הסקי עם סירות גומי, ועיראקיות זקנות שצפו בים בחוף הפרטי ליד הבסיס וחטפו שפריצים בעיניים ממגלשי הסקי ואמרו בעצבים 'טקאט עינק' בעיראקית ( אני אוציא לך את העיניים), בוא לפה אני אגמור אותך״, ולמעלה בהר קיבוץ עין גדי ומימין על הים הקמפינג האזרחי עם החוף המגניב ומעבר לכביש בהרים נחל דוד ועוד יותר מימין נחל ערוגות, ומשמאל רבע שעה שדה תעופה במקביל לים, ועוד 7 דקות מצדה מימין בהרים עם זריחות מדהימות מעל ים המלח, ועוד 12 דקות מלונות ים המלח והמועדונים בתוכם.

 

                                                         חיל הים עין גדי ביתושים 1979 עד 1981

           עם הפקידה על קו המים בבסיס עין גדי ובנחל דוד בשבת, הבסיס מבט מהים ולמעלה בהר קיבוץ עין גדי

 

משתף בזיכרון שקפץ לי השבוע, פרום נו וו'אר, לקראת יום העצמאות ה 75 לישראל וזה ימחיש את ההיסטוריה שבה גדלתי ושעיצבה את דעתי הימנית. ספוילר: יום העצמאות שהזכיר לי את יום העצמאות הראשון שאני זוכר מבית הספר ענף החיים.

                       בית הספר ענף החיים כיתה ג' המורה טובה 22 שנים למדינת ישראל ואלה שמות התלמידים

 

הזיכרון:

שנת 1970, ישראל בת 22, אני נזכר בסלוגן ״שלח את עמי״, זוכר שכילד בכיתה ג' בבי"ס ענף החיים בשכונת בקעה בירושלים, אמרתי לעצמי ״מי זה עמי״? היה לנו עמי כהן למשל, לאן לשלוח אותו? לא הסבירו, טכס בחצר בית הספר, יום עצמאות, במרכז הרחבה מספר 22, כולם עם חולצות לבנות. 3 שנים לפני, בשנת 1967 היינו במקלט באותו בי״ס במלחמת ששת הימים, עצים נפלו מפגזים של הירדנים , הרסו לנו את העצים שהיו השער שלי בכדורגל, הייתי השוער הטוב בבית הספר, במקלט מסתובב מורה עם סיר ובתוכו פירה תפו״א, עם כף הוא מאכיל אותנו הילדים, פה אחרי פה, כולנו עומדים בתור, חשבנו שזו גלידה, אח שלי בכיתה ח׳ במקלט הסמוך של הגדולים, מסתובבים חיילים ומסדרים את החלונות העליונים במקלט, מכניסים אוויר למקלט ואני שואל "ואם יכנס משם ערבי"? אחיות שלי בבי״ס דוגמה הסמוך, שתיהן במקלט. 

יושבים 6 ימים במקלט של השיכונים ברחוב מעגלי יבנה, שבדיוק נבנים והם במצב של שלד, אבא שלי בהג"א, שומר בחוץ, אמא עוטפת אותנו במקלט סביבה, מטוסים באוויר, פגז פוער חור בבית של משפחת השכנים ממול ביתי, אנחנו הילדים משחקים בטרקטורים שמחוץ לבניינים, קופצים לערימת חול ים, מי שאמיץ קופץ מקומה שלישית והפחות אמיצים קופצים מקומה ראשונה וכמה שזה ישמע מוזר, זו היתה חווית ילדות שהצטערנו שהסתיימה עם גמר המלחמה.

בסיום מלחמת ששת הימים, אני בן 6.5, צועד ברגל ביחד עם אמא ואבא עליהם השלום דרך רחוב עמק רפאים בואך גיא בן הינום ועולים ברגל להר ציון ונכנסים דרך שער ציון לתוך העיר העתיקה וצועדים ויורדים מדרום הרובע היהודי בירידה התלולה לאורך החומות ולפתע ניצב לפנינו במלוא הדרו הר הבית, הכותל המערבי כשברחבה הענקית של הכותל עובדים טרקטורים ומפנים שם עפר. 

בתמונה להלן הכותל המערבי בסיום מלחמת ששת הימים בשנת 1967 שהשתקף בעיניי לאחר המלחמה כילד בן שש וחצי

 

הכותל המערבי בשנת 1967 מיד עם סיום מלחמת ששת הימים

פתאום נזכרתי ומשתף.

 

הרפורמה המשפטית וההפגנות והדיפ סטייט- Deep state:

לאחרונה אני מוצא את עצמי דיי מתקומם על מה שעושה לנו השמאל ביחד עם התקשורת והדיפ סטייט- Deep state, מה שהוא מעולל למדינה, 5 חודשים כל מי שהיו פעם עיתונאים בגל"צ ובערוצים 11, ו - 12 ו - 13 ובהם אנשים צבועים כמו רזי ברקאי ורינו צרור ואמנון אברמוביץ וגיא פלג ואביעד גליקמן וקושמרו ודנה וייס ונוסבאום שמדבר כבר כמו עב"מ (שישחרר אותנו ממנו, שתהיה לו רפואה שלמה, הבנו, המערכת מאפשרת לו לשדר אבל זה הזוי איך שהוא נשמע) ואודי סגל ואלון בן דוד ורביב דרוקר וברוך קרא ואילנה דיין ובן כספית וכל אלה שהתגלה ב - 5 חודשים פרצופם האמיתי ושהפכו למשרתי התעמולה של הדיפ סטייט באמצעות ערוצי תבערה אלה, בערוצי התעמולה האלה, שמכונים בפי כל ימני היום "אלג'זירה" ושהתגייסה כולה לטובת הדיפ סטייט - Deep state של ישראל.

 

ערוצי התבערה, אלג'זירה:

ערוצי התבערה דלעיל תדלקו את הדיפ סטייט - Deep state, הסיתו נגד ממשלה חוקית ודמוקרטית, כשהם תוקעים לנו אצבע בעין ושטרונגול ברקטום, אשכרה מכסחים לנו את הצורה ואנחנו סופגים ואנחנו נכנעים מתוך דאגה לעתיד המדינה, אנחנו גם דיי פוחדים לגורלה של המדינה כשאנו רואים מה חסרי האחריות המטורללים האלה מסוגלים עוד לעשות, הם הדיחו והסיתו נגד ממשלה חוקית ולגיטימית שנבחרה כחוק בדמוקרטיה, כן דמוקרטיה, הסיתו והדיחו באמצעות דיקטטורה שיפוטית שבראשה עומד הדיקטטור הראשי, האדמו"ר של השמאל, ראש המאפיה, ראש המשפחה - אהרן ברק שמשום מה לא מפסיק להיות נשיא בית המשפט העליון ושולט במדינה כמו מלך.

השמאל צריך אתחול מחדש במדבר:

אגב כך, אגב שמאל לא אחראי בלשון המעטה, אגב שמאל שאוחז בקרנות המזבח ולא משחרר, עלה לי רעיון שהשתעשעתי בו אבל הוא יכול להיות רעיון שיהווה כמעשה טיפולי לשמאל:

דווקא מתאים לשמאל איזה טיולון קטן של 40 שנה במדבר כדי להתאפס. שיעשו שם אתחול מחדש כי נראה שמשהו התקלקל, נתקע, שריטה עמוקה בתקליט, יש איזה שיבושון שקשה לתקן כאן בישראל. שיקחו איתם את אהרן ברק כמנהיג וכשיחזרו שישאירו את אהרן ברק על הר נבו, הרי הוא נביא השמאל, שיארח חברה למשה רבנו.

אפילו בן גוריון בא לי בחלום ועשה לי לייק ומסכים איתי.

 

אנחנו האמא האמיתית במשפט שלמה, למה?

בגלל שמזל שאנחנו, הימין, האחראיים, הורדנו ראש, נכנענו, כי כמו בכביש, אנחנו מעדיפים לא להיות צודקים אלא להיות חכמים ואחראיים, כמו באלטלנה ובאסון אוסלו ובהתנתקות ועכשיו עם ההסכמה להידברות וכשיאיר לפיד כראש ממשלה לא לגיטימי, חוקי אבל לא לגיטימי, מסר את הים שלנו ללבנון בלי אישור הכנסת, אלא באישור הדיפ סטייט - Deep  state.

אנחנו האמא האמיתית במשפט שלמה

למה אני כותב המון:

וכל זה גורם לי לזכור למה אני כותב, למה בוער בי לכתוב, מגיל 20 אני כותב, גם כי אני אוהב לכתוב על כל מה שזז אבל במיוחד כדי לבצע איזה שהיא ונטילציה ושחרור לחצים ולא לשמור בבטן. אני מדמה את הכתיבה לשחרור לחץ מהגוף, שאם לא נעשה זאת "נתפוצץ". אני מדמה את זה למשל לדוד שמש שמותקן בו שסתום פורק לחצים שתפקידו לפרוק אוטומטית מים רותחים ברגע שהדוד מגיע למצב רתיחה ואז במקום שהדוד יתפוצץ, המים משוחררים. תדמו את עצמכם בלי אפצ'י, בלי אפצ'י שזה בעצם משחרר לחצים מהגוף כמו דוד שמש, היינו מתפוצצים. כך הצורך שלי לכתוב, משחרר לחצים. 

קצת שורשים:

 אבא עליו השלום היה מעין מקגייוור שידע לעשות הכל בידיים, היה מוצא פתרונות יצירתיים לבעיות שונות הכוללים לרוב פתרונות מידיים שכללו אלתורים באמצעים פשוטים. במעברה בנה גזוסטרא ומיכל מים ענק בתוך הצריף, פח גולמי נהיה פתאום דוד מים ענק עם מכסה וברז למטה. אבא היה מוכשר וצייר, בלע אינצקלופדיות וסיפר סיפורים, בועלולו זה שלו, בשבתות טייל איתנו וסיפר איפה בועלולו גר, בבית לבן בעמק רפאים, סיפר סיפורים שהמציא על המקום, עטף לנו ספרים, גיהץ וצחצח לנו נעליים, השכים ב - 5 בבוקר לתפילה ולעבודה ולעיתים חזר בעשר בלילה כשבדרך עובר לשוק ומביא לנו מכל טוב, ומידי פעם הטוסטוס הצהוב שלו היה נכנס לסלון לתיקונים למורת רוחה של אמא ע"ה. בימי העצמאות לקח אותנו לבמות ובגיל 5 אפילו דאג שאצטלם על טנק עם עוזי וכומתת שיריונר על הראש כשמפקד הטנק מאחור. 

                                                        אבא עליו השלום חוזר מהשוק עם כל טוב

                                      עם אבא עליו השלום על טנק ביום העצמאות בגן העצמאות בירושלים

אמא עליה השלום גידלה אותנו לצניעות ולכיבוד אדם באשר הוא אדם,  לא היה לה טיפת אגו, תמיד מחלה לאנשים, למרות שהיתה דיי קשוחה בחינוך והקפידה על ניקיון, היתה גם קשוחה בעבודתה והעובדים שלה אהבו אותה מאוד כי היתה ישרה והגונה, היתה אשה שמחה ועם הרבה אופטימיות ועם החיוך הכי יפה בעולם. בכל יום כיפור, אחרי הכפרות, הייתה ממלאת את העופות בכל טוב, מבשלת ושולחת בסתר עם הילדים בתוך סל עם דברים נוספים ואומרת זה ילך לאשה הזו, וזה למשפחה הזו, אבל אל תגידו שאני הכנתי, אל תגידו שזה ממני, בשקט, כדי שלא ירגישו לא נעים.

היתה לאמא מסורת של שנים על שנים לקנות את הברכה לכל השנה בערב יום כיפור בבית הכנסת שכל כך אהבה להתפלל בו כדי שיברכו בכל שבת אותה ואת המשפחה כשפותחים את ארון של ספר התורה, וגם השנה, בערב יום כיפור, כפי שהנחתה אותי, קניתי בשמה את הברכה לכל השנה והברכה הזו תהיה ברכה לעילוי נשמתה. כל כך נהנתה להדליק נרות שבת ולי היתה הזכות בכל יום שישי להיות איתה כשהיא מדליקה נרות שבת.

                        אמא עליה השלום מדליקה נרות שבת בנוה הורים, מקום מגוריה ב - 3 שנים האחרונות

                                    אמא עליה השלום חודש לפני שנפרדה מאיתנו בגינה בנוה הורים

אמא ואבא היו אוהבים וחברים, צוות מוצלח שאהב לארח ועל שולחנם היה תמיד מכל טוב. אמא אמרה על אבא כשהוא נפטר "אבא היה בעלי, אחי, חבר שלי והמאהב שלי". זוג הורים אלה קלטו בישראל הצעירה שבין 1951 ל-1962 זוג הורים שגרו עם 2 אחים אצלם בבית עד שמצאו להם דירה ועזרו לבת אחות של אמא להיקלט בארץ ועד היום בת דודה זו מחשיבה את אמא שלנו גם לאמא שלה. אבא היה כותב המכתבים בצרפתית לכל הדודות ואמא היתה מקור סמכות להתייעצות כשהגתלעו בעיות לזוגות הצעירים, דודים שלי. 

הורי, מולידיי, מוריי אהובי ליבי

מאבא, יוסף בן מרים וישראל בן הרוש, נפרדנו בי"ט כסלו ה'תשנ"ח - 18.12.1997, בן 70 היה במותו

מאמא, רחל בת שמחה ומשה בן הרוש, נפרדנו השנה י"ג תשרי ה'תשפ"ג - 7.10.2022 בשעה 22:45, בת 93 היתה במותה והיתה צלולה עד יומה האחרון ונפרדה מילדיה ומאחותה בחיוך

על מצבתם המשותפת נכתב: 

בחייהם ובמותם לא נפרדו, יעמדו לגורלם לקץ הימין

ינוחו על משכבם בשלום 

יהי זכרם ברוך

 שזכותם תגן עלינו בשמים 

ורוחם שתהיה איתנו תמיד 

ת.נ.צ.ב.ה

זיכרון:

בדצמבר 2019 אמא ע"ה בחרה לעבור לגור בדיור מוגן בשכונת סן סימון הסמוכה לביתה, ובאותה שנה, קצת לפני, בפסח 2019 ערכנו שולחן ליל הסדר האחרון אצל אמא עליה השלום לפני שעברה לדיור מוגן לעוד 3 שנים וכך נראה שולחן ליל הסדר של אמא האהובה שלנו. מי שיתאמץ יראה בקצה השולחן את אמא יושבת על הכורסא שלה בסלון כשידיה עם הטבעת על ברכיה.

                                

שולחן ליל הסדר אצל אמא עליה השלום פסח 2019            

                              

במיקס אחד כל מהותי

 

משה בן הרוש - ירושלים

נכתב: ג׳ אייר ה׳תשפ״ג - 24.4.2023

 

 

בתמונות למעלה: כור מחצבתי המעברה - מאין באתי, הבית הקיים, הורי, בית הספר, הצבא, הוריי מולידיי, מוריי אהובי ליבי, העבודה,  ההפגנה שלי בשנת 1990, הכותל המערבי בסיום מלחמת ששת הימים בשנת 1967 ואני היום בתמונת הפרופיל.