השוער הטוב בעולם - היסטוריה

 זה נכון. הייתי שוער יותר טוב מסורינוב וויסוקר וחיים לוין ויוסי מזרחי ואריה חביב מיהוד ובוני גינזבורג ואוואט מחיפה, ואבי רן ז״ל, וגם מהגדולים בעולם, דינו זוף למשל מאיטליה, וגורדון בנקס מאנגליה, ולב יאשין הגדול מרוסיה. פשוט ידעתי את ערך עצמי. ידעתי עם ביטחון מלא שאני יותר טוב מכולם בשער. עמדתי בשער עם דגמ״ח 3/4 צבאי שלקחתי מאח שלי, עם טריקו ובלי כפפות וכשהייתי בשער ידעתי שהם לא יכולים עליי. פשוט שוער מבוזבז.

תשאלו את החברים ששיחקו איתי בשכונה ואת אלה ששיחקו איתי בנוער של הפועל. בנוער לא יכלו עליי בבאר שבע ולא מכבי תל אביב ולא בחיפה ולא בכפר סבא וגם הבוגרים של הפועל -סינגל ובראשי ובנדה, באימונים, היה קשה להם להכניס לי גולים. התגייסתי ונעלמתי.

בטירונות משה סיני מהפועל תל אביב היה איתי בבסיס טירונות בט״ר חת״מ בשומרון, בסיס תותחנים בשומרון ששם עשינו טירונות ושיחקנו שם כמה משחקים וזהו. אף אחד לא שם על הפוטנציאל. אף סוכן לא זיהה אותי. אף מנהל לא השקיע בי. ובבית לא היה זמן להתעסק עם משה השוער. לא הלכנו לחוגים, שיחקנו בשכונה וקפצנו מגגות ושכבנו מתחת לרכבת כשהיא עוברת ובנינו ״מחנה״ בהר.

יכולתי לשחק באיטליה ואנגליה ותאמינו לי זה לא מופרז, אמיתי, הייתי יותר טוב מגורדון בנקס. שלטתי ברחבה ואף אחד לא יכול היה לגבור עליי ברחבה.

המנטור שלי היה יהודה תובל ז״ל, השוער של הבוגרים בהפועל אז, שאמר לי פעם באימון, על כדור שוויתרתי עליו ונכנס גול, ״לא משנה מה תזרוק את עצמך ויש מצב שאולי תפגע״. והוא צדק. הגיע הטירונות, חיל הים, צבא ונעלמתי. בגיל 25 עוד שיחקתי במכבי ירושלים ובגיל 30 איבדתי עניין לגמרי.

אלה היו 30 שניות על פוטנציאל שהלך לאיבוד.

ובמגרש כזה הכל התחיל, אפילו יותר גרוע, על אספלט כשעמודי החשמל ושני אבנים הם השערים ובצדדים כל השכונה צופה. אני זוכר שחיכיתי לימי שישי כשהיינו עושים טורניר בשכונה ואני הייתי הראשון שנבחר -לשער.

אני זוכר בשכונה שהרימו כדור גבוה והחלוץ הכי טוב בשכונה, גם הכי שמן בשכונה, אורי משה, ז״ל בינתיים, קפץ איתי לכדור ואני התעופפתי באוויר ולקחתי את הכדור ואת אורי והראש שלו ביחד איתי ונפלנו על השיחים לצד המדרכה ורדף אחריי רבע שעה בעצבים כי לא הבין מה נחת עליו.

אספלט היה אצלי כמו ספוג, כמו דשא, ידעתי לעוף באוויר וליפול בלי שאפילו סריטה אחת תקרה לי.

אנקדוטה: בגיל 30, אחרי שלא שיחקתי 4 שנים בערך, הלכתי למגרש האוניברסיטה בירושלים ועמדתי בשער ובעטו לי לחיבורים ואני באינסטינקט זינקתי וקטפתי את הכדור מהחיבורים אבל לא לקחתי בחשבון את הנפילה. זה כבר לא בן 16 או 18 או 22, הגוף כולו הזדעזע וזה היה היום האחרון שעמדתי בשער.

האם זה אמיתי? תשאלו את חברי הילדות שלי, דני בן דוד ו דניאל ממן ו אריה גמיש, ו Danny Ganon, ו אברהם אלפסי, ו אבי ארגי, ו יוסף ממן שהיו לו טילים חבל״ז ואחיו שרלי ממן שהיה כמו בן רימוז׳ ואורי משה ז״ל שכבר לא יכול להעיד אבל עף איתי עם כדור לשיחים כאמור, ועמו, דוד של אהוד כחילה מבית״ר שאלי בסון, הגיס של אתי בסון, שהיתה אשתו של ציון בסון, היה גורם לעמו לבעוט בפח האשפה כשהיה מכניס לו בין הרגליים ו אבנר כהן, ו אבי דואיב (שתהיה לו רפואה שלמה), ו Zadok Bason (מסי פראייר לידו) ואחיו אלי בסון ועוד רבים ששיחקו איתי בשכונה, במגרשים ברשב״ג (שהיה מגרש חניה) ובמעגלי יבנה (שגם היה חניה) וחופשי הורדנו שם תריסים וחלונות של השכנים.

למה כתבתי את זה? א. כי באמת הייתי שוער ענק ולא פחדתי מכלום ושלטתי במשחק וברחבה. ב. כי ראיתי את התמונה הזו וזה העלה לי זכרונות. ג. כי נזכרתי בזה לכבוד יום ההולדת שלי. ד. כי לא בושה להכיר בערך עצמי. ה. כי בא לי לפרגן לעצמי. ו. כי זה אמת.

הנה, יש לכם שמות, תשאלו אותם. תשאלו האם הגזמתי?

כתב: משה בן הרוש

שוער מבוזבז